על שיפוץ כפוי ובלתי צפוי.

תארו לכם שיום בהיר אחד, נניח בבוקר שישי. הייתם מתעוררים לקול נקישות רמות, מורידים את השמיכה, זוחלים החוצה בחוסר רצון,מושכים מכנסיים למעלה בעצלתיים, ניצבים מול הדלת ושואלים "מי זה". תארו לכם שמהצד השני היה עונה לכם קול חסר סבלנות – "זה השיפוצניק". איך הייתם מגיבים?

בשלב זה של הסיפור אתם בוודאי תמהים על השאלה, נכון? הרי אם השיפוצניק הגיע – סימן שהזמנתם אותו ואז התגובה ההגיונית היחידה היא כמובן להכניס אותו אל הדירה ולשאול אותו אם הוא רוצה לשתות משהו לפני שהוא מתחיל. אבל נניח שלא הזמנתם אותו ובכל זאת – שבע בבוקר והוא ממשיך לנקוש על הדלת. "סליחה", אתם אומרים, "אבל לא הזמנתי אף שיפוצניק, אולי אתה מתבלבל בדירה? יכול להיות שאתה צריך להיות אצל משפחת כהן ממול?". "שום ממול", עונה השיפוצניק, "תפתח כבר את הדלת, אני צריך לשפץ אצלך עכשיו".

נניח שכל ההסברים שלכם נופלים על אוזניים ערלות והשיפוצניק ממשיך להתעקש. בשעה שבע בבוקר ביום שישי אתם הרי לא הכי חדים בעולם, אולי אתם קצת עצבניים על זה שהעירו אותכם בנקישות וצעקות, אבל גם כושר ההתנגדות שלכם די ירוד ובכלל – אתם חושבים לעצמכם – אולי כדאי לפתוח את הדלת ולפתור את הסוגייה פנים אל פנים.

פתחתם את הדלת ולפני שהספקתם להגיד משהו, השיפוצניק חולף על פניכם ונכנס לסלון. "טוב, אני רואה שצריך לשבור את כל הריצוף בסלון כדי שאוכל להחליף למרצפת החומה הזאת". השיפוצניק מוציא מתיקו מרצפת חומה, מלוכלכת ומכוערת שנראית כמו הדבר הכי זול, שביר וכעור שיש לשוק המרצפות להציע". "רגע, רגע אחד אדוני!" אתם מנסים להרים, בכל זאת, את הקול, "אף אחד לא הזמין שום שיפוץ ובטח שלא החלפת מרצפות, ואני בכלל לא אוהב את הדבר החום הזה שאתה מחזיק, מה אתה עושה פה בכלל?"

"אדוני!" אומר השיפוצניק, "אני עומד על זכותי לשפץ כאן לפי טעמי, באיזה זכות אתה אומר לי איך לשפץ?" "מה זאת אומרת באיזה זכות?", אתה מנסה לשלב זעם ותדהמה "אני בעל הבית, ואני לא אומר לך איך לשפץ , אני אומר לך לא לשפץ – לא לשפץ בכלל ולצאת מהדירה שלי תכף ומיד". "אדוני, זה לא מזיז לי שהדירה שלך, וגם לא אכפת לי אם אתה רוצה את השיפוץ הזה או לא, אני מתחיל מיד בעבודות אבל קודם התשלום". "על מה אתה מדבר..איזה.." בעוד אתה מנסה להשיב לו שולף השיפוצניק את הארנק מהמכנסיים שלך מוציא 1000 שקלים ואומר "זה התשלום הראשון, אני מצפה לסכום זהה מחר".

בשלב הזה, ולא משנה עד כמה השיפוצניק בנוי לתלפיות, אתה מתקשר למשטרה. נכון? מדובר במסיג גבול וגנב. אבל כשאתה מרים את השפופרת או את הסלולרי, אתה רואה את מר שיפוצניק מוציא כלי כבד וכהה ודופק אותו בעוצמה על הרצפה באמצע הסלון. שתי מרצפות נשברות, הוא מסיר אחת מהן. לאאאא, אתה צורח "מה אתה עושה??, אתה הורס לי את הבית, אני אתלונן עליך במשטרה ואז אתבע אותך".

פתאום, שריר זע בפניו של השיפוצניק "בבקשה, אל תעשה את זה, אני צריך להתפרנס ממשהו, לא? אתה רוצה שאגיע לחרפת רעב? אתה צריך את זה על המצפון שלך?". הזכרת המילים חרפת רעב תמיד מעוררת בך רגשות ואז אתה שואל ברוך (יחסי) "למה שלא תפרסם את עצמך בקרב אלה שמעוניינים בשיפוצים במקום לכפות עבודות כאלה על בתים מזדמנים".

"השתגעת" עונה השיפוצניק. אני ממש לא טוב בזה, הסיבה היחידה שאני מצליח להתפרנס בענף היא שאני מתחיל להרוס את הבית וגובה תשלום עוד לפני שמישהו מספיק לדחות אותי וגם החומרים שאני קונה, זולים מאוד, מתפרקים, זבל שאפשר לקנות בגרושים – רק כך אני מצליח לעשות קופה".

"בסדר", אתה אומר, אז אתה לא מומחה בשיפוצים, חשבת פעם להחליף עיסוק?". מה פתאום! אומר לך השיפוצניק,"אני כבר כל כך הרבה שנים במקצוע הזה, מבצע אותו בדרך הזו ואתה אומר לי ללכת לעבוד בעבודה יומית שמרוויחים בה גרושים ולא מביאים לידי ביטוי את חדוות היצירה? להיות איזה מלצר במסעדה או מוכר בחנות? אין לך שום רגישות?אין לך לב? איזה מן זבל של בנאדם אתה, אני אומר לך – כולם במדינה הזאת דרעק, שונאי אדם, מתועבים".

טוב נו, הסיפור שסיפרתי כאן די מופרך, נכון? הרי רוב בני האדם ובוודאי רוב הישראלים, בכלל לא היו פותחים את הדלת לשיפוצניק לא מוזמן שכופה עליהם לשלם לו מראש על עבודה שצפויה להיות גרועה במיוחד ועוד משמיץ אותם, ככה על הדרך, בפנים זועפות. אף אחד לא יכול להכנס לדירה שלכם, להזיק לה, לכער אותה, לגנוב לכם כסף ולאלץ אותכם לקבל את גחמותיו בכוח הזרוע. אף אחד? אתם בטוחים?

יש בישראל קבוצה אחת מיוחסת, שמותר לה לעשות את כל זה. קוראים להם "האמנים". מכם, הציבור, גובים יותר מיסים וארנונה כדי לממן אותם. אתם צורכים תרבות בכפייה, גם אם אתם לא צופים בה או נהנים ממנה היא נעשית בכסף שלכם. הייתם מצפים, שהאנשים האלה, שחיים על חשבונכם, יהיו אסירי תודה. שיודו בכל יום לציבור על תרומתו למענם, שיופיעו מדי פעם בחינם בפני אוכלוסיות נחשלות ולו משום החוב המוסרי שהם חייבים לחברה בה הם חיים והחליטה להעניק להם מעמל כפיה.

אם אתם באמת חושבים כך, חשבו שנית.  בכסף שהם מקבלים ממכם מותר להם להשמיץ אותכם, את המדינה שלכם, את הצבא שלכם. אמרתי מותר? אפילו רצוי . ככל שיעשו זאת יותר יקבלו יותר פרסים ותקציבים מהחברים שלהם – כן, ניחשתם נכון – גם זה על חשבונכם. כל זה נעשה בשמו של עקרון מקודש בשם "חופש הביטוי" חופש הביטוי הוא אכן מאבני היסוד של הדמוקרטיה, אבל שם, בהיכלי האמנות, תמיד שומעים רק דעה אחת – נגד.נגד ישראל, נגד צה"ל, נגד העם היהודי, נגד כל מה שאתם בעדו. פלורליזם לתפארת. מגוון דעות מהשמאל הרדיקלי ועד לימין הפלסטינאי. גם האיכות, כך מספר כל מי שראה מחזות בברודווי או לונדון, לא משהו.

אז עכשיו הם הגזימו ואתם התקוממתם. הם החליטו להחרים את תושביה של עיר בישראל רק משום שמעשי תושביה ודעותיהם הפוליטיות לא מצאו חן בעיניהם. הם החליטו שההכרעה הדמוקרטית של הציבור במדינת ישראל שהחליט לבנות עיר בשומרון ושמה אריאל , לא מקובלת עליהם, ולכן הם לא יופיעו בה. אבל הכסף שלכם שהוא הביטוי למה שהרווחתם בעבודה קשה יותר או פחות, דווקא כן מקובל עליהם ולכן הם זועקים על "סתימת פיות" ו"מקארתיזם" ו"פאשיזם" וכל "איזם" אפשרי אחר שיאפשר להם להמשיך לזרות חול בעיני הציבור ולהמשיך להתפרנס מיגיע כפיו.

זכותו של כל אדם במדינה להביע דעה ולהחליט לאן יגיע והיכן יופיע, אבל אין זכותו לקחת תקציבים ממלכתים ולהחליט על דעת עצמו מה לעשות בהם. אמנים שאינם מעוניינים להופיע באריאל, או בשדרות או בכל מקום אחר – יתכבדו ויממנו את ה"תרבות" שלהם בעצמם ויעמידו אותה למשפט הציבור.

ושלא יאיימו עלינו, כמו שעשתה אריאנה מלמד, בכך שיגיעו ל"חרפת רעב". הרי בכל פעם שביקשו מאיתנו תקציבים, הם סיפרו לנו כמה התרבות שהם מייצרים נהדרת, מועילה ומוצלחת, אם כך ודאי לא יתקשו לממן אותה ממכירת כרטיסים. ואם בכל זאת, יכשלו, תמיד יוכלו למצוא עבודה אחרת, בשוק הפרטי אולי כך יבינו, סוף סוף, את האזרח הישראלי הפשוט, זה שאינו חי על חשבונם של אחרים ורוצה להחליט בעצמו איזו תרבות לצרוך.